תנ"ך על הפרק - שמות ל - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות ל

80 / 929
היום

הפרק

מזבח הקטורת, הכיור, אופן מניית העם, שמן המשחה והקטורת

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ועשית מזבח. א"ר אלעזר, מזבח – מזיח, מזין, מחבב, מכפר אמזיח גזירות רעות מעל ישראל, מזין – שהעולם נזון בזכות קרבנות שבאים מן המזון וגורמים לו ברכה, ומחבב את ישראל לאביהם שבשמים ומכפר עונותיהם, וכל זה דריש בדרך נוטריקון משם מזבח, אמנם כבר הראנו לדעת כמה פעמים כי בדרשות כאלו שבגמרא על הרוב יש להם לתז"ל איזה דיוק והערה באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשוטו משום דאל"ה מה מכריחו לדרוש, וכאן לא נתבאר מה קשה להו לחז"ל בשם מזבח אשר שרשו משם זבח ונקרא כן על שם שזובחין עליו, והוא כמו השם משכן, מקדש וכדומה.
וי"ל דעיקר הדרש מוסב על שם מזבח הזהב שעליו היו רק מקטירין קטורת ותו לא, ולפי"ז קשה מאי שייך לקראו מזבח אחרי שאין לו כל יחס ושייכות לזבחים, אלא הו"ל לקראו בשם מקטר, וע"ז דריש אותו בנוטריקון ע"ש המעלות והסגולות שיש לו, כדמפרש. .
(כתובות י׳ ב׳) מקטר קטרת. אמר ר' שמעון בן לקיש מתקטר בקטורת אין כתיב כאן אלא מזבח מקטר קטורת, מלמד שהמזבח היה מקטיר את הקטורת בר"ל שהיה נקטר באש של מעלה בלי סיוע אש של מטה, ולפנינו בירושלמי הלשון מקטר קטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכתב בקרבן עדה שצ"ל מזבח למקטר קטורת וכו', ובפני משה כתב דטעם הדיוק הוא מדלא כתיב מקטר בפת"ח אלא בחיר"ק, אבל האמת הוא דדרשה זו איתא במ"ר פ' צו, ושם איתא הלשון מתקטר בקטורת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכו' וכן צ"ל בירושלמי שלפנינו, וכן העתקנו. ומה שראה רשב"ל בכלל להוציא ממשמעות הלשון מקטר קטורת יתכן לומר דהוא לשיטתיה בבבלי סוף חגיגה כ"ז א' שאין האור שולט במזבח הזהב אע"פ שצפויו רק כעובי דינר זהב, ויש בתנחומא שהיה משה תמה על זה ואמר אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו הקב"ה כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל, ע"כ. הרי מבואר דהיה המזבח נזון באש של מעלה, ולכן דריש הלשון מקטר קטורת שיהיה מכוון לענין זה. .
(ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח) וצפית אותו זהב טהור וגו׳. כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת כפני שהן כקרקע. מזבח הזהב דכתיב וצפית אותו זהב וגו׳, התורה קראתו קרקע, ומזבח הנחושת – נאמר בו רבוע יהיה (פ׳ תרומה) ונאמר במזבח הזהב רבוע יהיה (פ' ב') מה זה קרקע אף זה קרקע גמ"ש התורה קראו קרקע סמך גם אסוף הפסוק את גגו ואת קירותיו וגו', משמע שאחר שנגמר מלאכתו מעצי שטים לגמרי הגג והקירות וקבעו בארץ ציפה אותו זהב, וא"כ הצפוי על המחובר לקרקע היה והרי הוא כקרקע, והיינו דקאמר התורה קרא' אותו קרקע, כלומר, למדנו מן הכתוב שהוא כקרקע. והנה כל ענין דרשה זו בפרטה נתבארה לפנינו לעיל ס"פ יתרו בפסוק מזבח אדמה תעשה לי עיי"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ח) בבקר בבקר. הקטורת קודמת לאברים, דתניא, יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד דהיינו התמיד שנאמר בו רק פעם אחת בבקר את הכבש אחד תעשה בבקר (פ' פינחס), ואמנם בכל זאת אין הקטורת קודמת לכל מעשה התמיד אלא רק להעלאת האברים על המזבח, אבל השחיטה והזריקה קודם לקטורת משום דמעלה יתרה יש לדם שהוא עיקר המכפר כמש"כ בפ' אחרי כי הדם הוא בנפש יכפר. .
(פסחים נ"ט א׳) בבקר בבקר. סדור שני גזרי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ואע"פ דהכא כתיב בבקר בבקר (פ׳ צו) והכא כתיב בבקר בבקר, אפילו הכי מכשיר עדיף הדהשני גזרי עצים הם מכשירים לכל העבודות, ואע"פ דגם דישון המזבח מכשיר להקרבה, אך לולא העצים לא היה דשן. וענין השני גזרי עצים יתבאר אי"ה בריש פרשת צו. .
(יומא ל"ג א׳) בבקר בבקר. חלקהו לשני בקרים [מלמד שעבודה מפסקת בין הטבת הנרות] ווקיי"ל דמפסיק בקטורת, והיינו שמקודם מטיב חמשה נרות ומקטיר קטורות ואח"כ מטיב השנים הנותרים, ומה דמפסיק לאחר חמש דוקא יתבאר בסמוך, וזו דעת חכמים (יומא י"ד ב') דההפסק הוא בקטורת, אבל אבא שאול ס"ל דההפסק הוא בדם התמיד, וכך סדר אביי סדר המערכה כולה ע"פ דעתו דאבא שאול (בסוגיא כאן ל"ג א') ובכל פרט קיי"ל כותיה, רק בפרט זה דההפסק בדם התמיד לא קיי"ל כותיה אלא כחכמים דההפסק הוא בקטורת ודם התמיד קודם לכל הנרות, וכ"פ הרמב"ם רפ"ז מתמידין, ומהתימה על הפוסקים באו"ח סי' מ"ח שתקנו לומר סדר המערכה במקום קרבן וסדרו בכל פרט אליבא דאבא שאול ולא תקנו פרט זה אליבא דחכמים, ובמקום אחר הערנו עוד מה שצ"ע בסדורו של אביי בזה שסידר רק מערכה גדולה ומערכה של קטורת והשמיט מערכה שלישית שהיו עורכים כדי לקיים אש תמיד תוקד על המזבח כמבואר ביומא מ"ה ב' ואין המקום גורם להאריך בזה. .
(שם שם ב׳) בבקר בבקר. תנא ר' ישמעאל, בבקר בבקר, בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר זר"ל דבקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, והיינו דאע"פ שעדיין לא נתודע השמש לבריות בכ"ז גם אור השחר קרוי בקר, ואשמעינן דאע"פ דלכל מילי לא הוי יום עד סוף זריחת השמש, אבל לגבי קדשים הרחיב הכתוב תחומו של בקר לפניו משיזרח האור בפאת מזרח קודם נץ החמה. ומטעם זה קיי"ל (יומא ל"ז ב') הקורא את שמע עם אנשי המשמר לא יצא, והיינו משום שלאנשי משמר במקדש הוי שיעור הבקר מוקדם, וע' ברש"י ותוס' ברכות י"ב א'. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א) בבקר בבקר בהיטיבו. אין מחנכין את המנורה אלא בנרות של בין הערבים, ואת המזבח בקטורת של בין הערבים, שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לאו דעביד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכי חר"ל דשיעור הכתוב בהיטיבו וגו' כשמדשן את המנורה בכל בקר מן האפר שנתקבץ שם מן הדלקת הנרות, ולפי"ז ממילא מוכח דעביד הדלקה מאורתא, משום דאל"ה מה יש לו לתקן בבקר, ומבואר דחנוך המנורה הוי בין הערבים, וכיון דהמנורה נתחנכה בערב, בהכרח שקטורת נמי יהיה תחלתה בערב, דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה. ומטעם זה קיי"ל דאם ע"פ איזה סיבה לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בכ"ז בין הערבים, ולא כמו בתמיד דאם לא הקריבו בבקר לא יקריבו גם בין הערבים, והסברא בזה משום דקטורת עיקר מצותה בין הערבים, שהרי מצות חינוך המזבח בקטורת הוא בערב, לכן אינה נחשבת לטפילה כנגד הקטורת של שחר לומר כיון דהעיקר בטל נתבטל גם הטפל, אלא דעיקר במקומו עומד, משא"כ בתמיד שעיקר מצותה היא בבקר כמבואר במנחות נ' א' [וע"ל כ"ט מ"א], לכן בביטול העיקר בטל גם הטפל ואם לא הקריבו בבקר לא יקריבו גם בין הערבים, ודו"ק. .
(מנחות נ׳ א׳) בהיטיבו. [הקטורת קודמת להטבת שתי נרות] טדוקא להטבת שתי נרות כמבואר לעיל אות ו'. , ומאי בהיטיבו את הנרות יקטירנה, הכי קאמר רחמנא, בעידן הטבה ההא מקטר קטורת יר"ל שלא תגמר הקטרת הקטורת עד הטבת הנרות אלא בשעת הטבה עדיין תהיה הקטורת נקטרת, וכהאי גונא דרשינן בסמוך בפסוק ח' בדרשה ובהעלת אהרן את הנרות יקטירנה, בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת. .
(יומא י"ד ב׳) את הנרות. [הטבת חמש נרות קודמת לקטורת וקטורת קודמת להטבת שתי נרות], מאי שנא דעביד חמש ברישא, כיון דאתחיל בהו עביד רובא, ונעביד שית, אמר קרא בהיטיבו את הנרות יקטירנה ואין נרות פחות משתים יאעיין משכ"ל אות ו'. .
(שם ל"ג ב') ובהעלת אהרן וגו'. מאי ובהעלות אהרן את הנרות יקטירנה, אילימא ברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטורת, והתניא (כ"ז כ"א) יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר, אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד יבכלומר אין לך עבודת יום כשרה אחר הדלקתן, דדריש הכי, אותו מערב עד בקר ולא אחר מערב עד בקר, וא"כ הוי הדלקת הנרות העבודה היותר מאוחרת וגם אחר הקטורת. , אלא הכי קאמר רחמנא, בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת יגר"ל באמת קטורת קודמת לנרות, רק בעינן שבשעת הדלקת הנרות עדיין הקטורת נקטרת שלא תגמר הקטרתן עד הדלקת הנרות. וכהאי גונא דרשינן לעיל בפסוק ז' בדרשה בהיטיבו את הנרות. .
(שם ט"ו א׳) לא תעלו. תניא, יכול תהא יחיד מתנדב קטורת, ת"ל לא תעלו עליו קטורת זרה ידנראה דלשון זרה משמע ליה כל שאינו של צבור, דכיון דרק הצבור רשאין להביא ולא יחיד הו"ל יחיד לענין זה כדין זר. יכול יהא צבור מביא נדבה שכן מביא חובה טור"ל יחיד הוא דאינו מביא קטורת נדבה, שהרי דין הוא שלא מצינו שיהא מביא חובתו כיוצא בה, שהרי קטורת חובה ליחיד לא מצינו, אבל צבור יביאוה נדבה, שהרי מביאין חובה כיוצא בה פעמים בכל יום. ת"ל לא תעלו, יכול לא יעלו על מזבח הפנימי אבל יעלו על מזבח החצון, ת"ל (פ׳ תשא) ככל אשר צויתיך יעשו – אין לך אלא מה שאמור בענין טזואע"פ דלפי זה תו לא צריך לדרשה לא תעלו ליחיד, אך הו"א דהאי ככל אשר צויתיך יעשו קאי על הסדר שנצטוה לצבור שלא ישנו ממנו, אבל אין ה"נ דיחיד רשאי להעלות, קמ"ל לא תעלו עליו קטורת זרה וכמש"כ. .
(מנחות נ׳ ב׳) אחת בשנה. אחת – כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה יזלתכלית באור הדרשה נבאר בזה ראשי פרקים מהלכות טומאת מקדש וקדשיו הנוגע לענין שלפנינו, כי בכלל יש שנוי בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו ובין שגגת שארי עבירות שחייבים עליהם כריתות כמו טומאת מקדש, שכל שגגת כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא הרי זה חייב חטאת, אע"פ דבעת שחטא לא ידע שחטא, אבל בטומאת מקדש וקדשיו אינו חייב קרבן עד שתהא לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחלה וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף והעלם בינתיים, כגון שנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש ואח"כ נודע לו שהיה טמא בשעה שאכל קודש או נכנס למקדש, ושקודש היה זה שאכל, או מקדש היה זה שנכנס לתוכו, הרי זה פטור מקרבן עד שידע שנטמא ושזה קודש או מקדש שאכל או שנכנס קודם שאכל או שנטמא, ואח"כ נעלמה ממנו הטומאה או שנעלם ממנו שזה קודש או מקדש, וילפינן זה מקראי בפ' ויקרא כפי שיתבאר לפנינו שם אי"ה.
ובאה הקבלה כפי שיתבאר, דעל טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים שנעשה בפנים [במזבח הפנימי] ויוהכ"פ עצמו תולין להגן עליו עד שיודע ויביא קרבן, ועל טומאה שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר של יוהכ"פ שנעשה בחוץ [במזבח החצון] ויוהכ"פ עצמו מכפרין עליו כפרה גמורה, משום דלאו בר קרבן הוא לעולם, יען כי אף אם יודע לו לא יתחייב קרבן, כיון שלא היה לו ידיעה בתחלה, וזה ילפינן מדכתיב בפ' פינחס בשעיר הנעשה בחוץ שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכפורים, וחטאת הכפורים הוא השעיר הנעשה בפנים, והקישן הכתוב זל"ז, לומר, שעל מה שזה מכפר זה מכפר, מה פנימי אינו בא אלא על דבר שיש בו ידיעה, ומאי היא ידיעה בתחלה, דילפינן מקרא לכל חטאתם דמשמע לאותם שיבאו לכלל חטאת כשתהיה להם ידיעה בסוף, ואי אפשר לבא לכלל חטאת אלא א"כ היתה לו ידיעה בתחלה, אף שעיר הנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה ומאי היא ידיעה בסוף ולא בתחלה, ומכפר כפרה גמורה, ולא רק תולה להגין עליו מן היסורים כמו שעיר הפנימי, יען דלעולם לא אתי לכלל קרבן, דהא אי אפשר עוד להחזיר שיהיה לו ידיעה בתחלה וכמש"כ.
ופריך בגמרא, אחרי דאתקשו להדדי, א"כ יכפר פנימי אדידיה ואדחצון, כלומר שיתלה על חטא שוגג שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר הפנימי כמש"כ, וגם יתלה על חטא שאין בו ידיעה בתחלה ויש בו ידיעה בסוף שזהו תעודת שעיר החצין כמבואר, ונ"מ היכי דלא עבד חצון, כגון שלא היה להם שעירים ככל הצורך, דפנימי קודם לחצון – ומשני אמר קרא [זהו הפ' שלפנינו] וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, וזה כתיב במזבח הפנימי, וכולא קרא יתירא הוא, דאי לאורויי שדם חטאת הכפורים מכפר עליו, זה כתיב מפורש בפ' אחרי ויצא אל המזבח לכפר עליו, אלא לדרשה אתא, וקאמר אחת – כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות, והיינו שאין מכפר רק על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, אבל לא שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, זהו באור הדרשה הראשונה שלפנינו.
ושוב פריך בסוגיא כאן, ויכפר חצון אדידיה ואדפנימי [כפי המבואר בקושיא הראשונה, ובהיפוך], ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה [דהפנימי נקרב קודם לחצון], ומשני, אמר קרא אחת בשנה [זהו הפעם השניה דכתיב לשון זה בפסוק זה], לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ר"ל שאין אחת מכל קרבנות השנה מכפר כפרה זו אלא זה בלבד, והיינו רק הפנימי לבד, וזהו באור הדרשה השניה שלפנינו, והענין מבואר. .
(שבועות ח׳ ב׳) מדם חטאת הכפורים. נשפך הדם מביא דם אחר וחוזר ומזה בתחלה, מאי טעמא, דכתיב מדם חטאת הכפורים אחת בשנה, חטאת אחת ולא שתי חטאות יחר"ל דם פר אחד ולא דם שני פרים, ולכן אם נשפך דם הפר קודם שנגמרו כל המתנות הרי זה מביא פר אחר ומזה בתחלה. .
(יומא ס"א א') כי תשא. א"ר אבהו. אמר משה לפני הקב"ה, במה תרום קרן ישראל, אמר לו, בכי תשא יטפירש"י אם באת לשאת את ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה, עכ"ל, ונראה דסמך על ענין הפסוק במשלי י"ד צדקה תרומם גוי. ומה שסמך זה על לשון כי תשא ולא אמר פשוט בצדקה, נראה דדריש ע"ד רמז ואסמכתא כי תשא מלשון התנשאות כמו רם ונשא וכדמפרש, או דהכונה במה שנאמר בפרשת כי תשא. .
(ב"ב י׳ ב׳) כי תשא. תניא, ר׳ ישמעאל אומר, בא וראה רחמיו של הקב"ה על בשר ודם, שאדם קונה עצמו בממון מידי שמים, שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כפר נפשו כעיין מש"כ בפ' משפטים בפסוק אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, והיינו למי שחייב מיתה בידי שמים וכמש"כ בפ' הנ"ל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו ונו', ועיי"ש לפנינו. [מכילתא פ׳ משפטים כ"א ל׳]. ונתנו איש. איש ולא אשה כאלא ידעתי למה צריך לדרשה זו, אחרי דהנשים בכלל לא התפקדו, וכל עיקר חיוב השקלים היה כדי לידע מספר הנפשות וא"כ מהיכי תיתא תתחייבנה הנשים. ואולי הכונה דאשמעינן דגם בנדבה אין מקבלין מהן בעת תרומת צדקה זו, משום הא גופא שלא לבלבל מספר נפשות הזכרים, ועיין משכ"ל אות ו'. וגם י"ל דאשמעינן לפי הדרשה שבסמוך פ' י"ד כל העובר על הפקודים, כל דעבר בימא יתן, והו"א כיון דגם הנשים עברו תתנה גם הן, קמ"ל. .
(שקלים פ"א מ"ג ברע"ב) זה יתנו. א"ר יוחנן בן זכאי, כל כהן שאינו שוקל חוטא, שנאמר זה יתנו – י"ב שבטים יתנו כבע"ד רמז ואסמכתא לדבר ידוע ומקובל דרשו כן. ורגילים חז"ל לדרוש המלה זה כמבואר לפנינו בס"פ בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, ולקמן בפסוק שמן משחת קודש יהיה זה לי. ועיקר הענין שבא לאפוקי מדעת בן בוכרי שהכהנים פטורים ממחצית השקל, משום דמכיון דמכסף השקלים באים קרבנות צבור, וצריך כל אחד למסור חלקו לצבור כדי שלא יהיה הקרבן קרבן יחיד, ובכהנים כיון שהוא עצמו המקריב יש חשש שמא לא ימסור יפה חלקו לצבור ויהיה קרבן צבור בא משל יחיד, ולכן ס"ל לבן בוכרי שהכהנים אין שוקלין כלל, ואשמעינן ר' יוחנן בן זכאי בדרשה זו דלא כן הוא אלא דגם כהן שוקל ולא חיישינן שמא לא ימסור יפה, דבודאי יודעים דינייהו. –
והנה בירושלמי פרק זה ה"ד איתא, ר' מאיר אומר, זה יתנו כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו, וס"ל לר"מ דכיון דקפיד הקב"ה והראה לו מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו, היינו שלא יגרע לעולם מערך מחצית השקל שהיה בימי משה, לכן כל הנותן מחצית השקל לדורות צריך להוסיף מעט על המטבע כדי להכריע שיהיה שוה לשקל שהיה בימי משה [ונתינת מחצית השקל לדורות היא לתכלית קנין קרבנות, כפי שיתבאר], אבל לא קיי"ל כן, אלא שנותנין השקל כמו שהוא בערכו בכל דור ולא ס"ל דרשה זו דר"מ, ולכן השמטנוה, ובמנחות כ"ט א' חשיב הדברים שהראה לו הקב"ה למשה, והקשו התוס' למה לא חשיב המראה ממטבע מחצית השקל, יעו"ש, ולפי מש"כ ניחא מאד מה שלא חשבה, כיון דדעת יחידאה היא ולא קיי"ל כן, ודו"ק. –
ודע דלדעת הרמב"ם ורמב"ן חיוב שקלים מתחיל מבן י"ג שנה ויום אחד ככל מצות התורה, וס"ל דאע"פ דבפסוק כאן כתיב מבן עשרים אך זה כתיב בתרומת אדנים, משא"כ בפסוק הקודם דאיירי בתרומות הקרבנות ולא כתיב מבן עשרים חייב מבן י"ג, אבל הרע"ב פ"א מ"ג דשקלים ובעל החנוך ורוקח הגדול (סי' רל"ב) והגר"א בירושלמי שקלים פ"א ה"ג ס"ל דהחיוב הוא מבן עשרים ולמעלה כפשטות הכתוב מבן עשרים שנה דקאי על כל ענין פרשה זו, ולדעת הגר"א כן היא דעת הירושלמי, וחדוש על התוי"ט שהשיג על הרע"ב בזה ולא העיר שדעת כמה מן הראשונים כן הוא.
ויש להעיר נ"מ במחלוקת זו לדינא בזה"ז לפי מש"כ בשו"ת בשמים ראש המיוחס להרא"ש סי' פ"ט דנשים פטורות מתפלת המוספין, משום דכיון דתפלה זו עיקרה באה לזכר לקרבן מוסף, וקרבן זה נעשה ממעות שקלים, ומכיון דנשים לא נתחייבו בשקלים ואין להם חלק בקרבן מוסף לכן פטורים מהתפלה הבאה במקום קרבן זה, והובאו דבריו בחדושי ר"ע איגר לאו"ח סי' ק"ו, ולפי"ז לדעת הרע"ב והחנוך ורוקח והגר"א [ע"ד הירושלמי] דפחות מבן עשרים פטור ממחצית השקל, א"כ לפי הסברא הנ"ל אין להם חלק בקרבן מוסף וממילא פטורין מתפלת מוסף, ויתחייב מזה עוד לפי מה דקיי"ל כל הפטור מן הדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, א"כ אין לאיש פחות מבן עשרים לעבור לפני התיבה בתפלת המוספין להוציא את הצבור, והוא דבר חדש ונפלא מאוד, וצ"ע רב. .
(ירושלמי שקלים פ"ו ה"ג) מחצית השקל. למה מחצית השקל, ר' יהודה ור׳ נחמיה, חד אמר לפי שחטאו במחצית היום, יתנו מחצית השקל, וחד אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעביד שיהא גרמיסין כגמיני מטבעות שהיו בימי משה והם שלשה בדינר וששה במחצית השקל, וכונת שניהם על מעשה העגל, שהיה בשש שעות ביום או בכחצות היום, וכמו שדרשו על הפסוק שבענין וירא העם כי בושש משה באו שש ולא בא, יעו"ש לפנינו, ואע"פ דמעשה העגל היה אחר צווי זה דשקלים, צ"ל דמשום שראה הקב"ה בעתידות קלקלתם צוה עתה דבר על תקונם. , ור׳ נחמיה בשם ר׳ יוחנן בן זכאי אומר, לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה כל אחד ואחד נותן עשרה גרה כדהנה בטעמו של ר' יוחנן בן זכאי אפשר לומר דקאי על כלל ועיקר המצוה משקלים, אבל לר"י ולר"נ ע"כ צ"ל דטעמם הוא רק על שיעור מחצית השקל ולא על עיקר החיוב ממצות שקלים משום דאם כן יקשה למה נתחייבו לוים במצוה זו אחרי שכפי שנודע בתורה לא נשתתפו בעגל, אלא עיקר הטעם הוא שיקנו בהכסף קרבנות צבור לכל השנה דכתיב לכפר על נפשותיכם, והקרבנות מכפרים.
ודע דמה שנהגו האידנא לנדב מחצית השקל קודם פורים יש לזה רמז וסמך לענין מחצית השקל שבפרשה כאן, כמ"ש במגילה י"ג ב' גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ועיין באו"ח סי' תרצ"ד, ובמג"א שם תמה על מש"כ בהג"מ דגם נשים וילדים חייבין אחרי דבמחצית השקל של תורה פטורין. ולדעתי הענין פשוט דבשל תורה כיון דעיקר הכונה היה כדי לידע ע"י מספר חצאי השקלים את מספר הנפשות כמבואר בקרא, והנשים וילדים לא התפקדו לכן נפטרו מזה, משא"כ מה שנותנין לצדקה קודם פורים הוא זכר לנס פורים וכיון דאף הנשים וילדים היו בכלל הנס לכן חייבין גם הם. [ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג] עשרים גרה השקל. אמר רבא, סלעים דאורייתא תלתא ותילתא הוו כהר"ל שלשה דנרים ושליש. , דכתיב עשרים גרה השקל, ומתרגמינן עשרין מעין, ותניא שש מעה כסף דינר כועיין מש"כ בערך שיעור המטבעות לעיל בפ' משפטים בפסוק כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, ועוד נבאר מזה אי"ה בפ' בחקתי בפסוק כערכך יקום (כ"ז ט"ז) ובפ' קרח בפסוק עשרים גרה השקל, יעו"ש. .
(בכורות ג׳ א׳) תרומה לה׳. תנא רב יוסף, שלש תרומות נאמרו כאן כזבפסוק זה – תרומה לה', בפסוק הבא יתן תרומת ה' ובפסוק ט"ו לתת את תרומת ה'. , שלש תרומות הן, של מזבח למזבח ושל אדנים לאדנים כחכדכתיב ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והן השקלים שנעשו מהן אדני המשכן כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה וגו' ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקודש. ושל בדק הבית לבדק הבית כטעיין מש"כ בר"פ תרומה. .
(מגילה כ"ט ב׳) כל העובר על הפקודים. מהו כל העובר – כל דעבר בימא יתן לבא לרמז שגם כהנים ולוים חייבים בשקלים, ואע"פ שהלוים לא היו נמנים מבן עשרים שנה והכהנים לא עברו על הפקודים אלא משה הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן, כמבואר במדרשים, לכן דריש, כל העובר בים סוף יהיו על הפקודים והוו בכלל גם כהנים ולוים. –
ועיין בנמוקי רמב"ן תמה על מוני המצות שלא מנו הא דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (פסוק ט"ו), וס"ל דרשות הוא ולא חובה, ומנא להו הא, ועיי"ש מש"כ בזה. ונראה לומר ע"פ מ"ש בזבחים ס"ו א' דהא דכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל (פ' ויקרא) אין פירושו שאסור להבדיל אלא שאין צריך להבדיל, והקשו על זה אלא מעתה כי יפתח איש בור ולא יכסנו ה"נ דא"צ לכסות הוא וכו', וכתבו התוס' וז"ל, מכל הלאוין שבתורה, כגון לא תחסום, לא תאכלו כל נבלה, לא תלבש שעטנז, לא קשה ליה, משום דלמאי כתביה רחמנא אם לא ללאו, אבל הא דלא יבדיל דמסברא הו"א דצריך להבדיל משום דצריך לדם להזות, אמרינן דכי כתיב לא יבדיל א"צ להבדיל, וגבי בור נמי מסברא הו"א דחייב לכסותו וכי כתיב ולא יכסנו א"צ לכסותו קאמר, עכ"ל.
מבואר מדבריהם דהיכי דיש סברא לומר שכן צריך להיות אמרינן דכתבה התורה את הלאו לרשות ולא לחובה, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, ולפי"ז בענין שלפנינו הסברא החצונית נוטה דהעשיר ירבה והדל ימעיט, וכמו בצדקה וחגיגת רגלים וקרבנות, והשתא דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט אמרינן דאין זה לחובה אלא לרשות, כדי שלא תהיה המצוה היפך הסברא, וכמש"כ, ולכן לא מנוהו מוני המצות למצוה חיובית, ודו"ק. –
אמנם בכלל הדבר תמוה בעיני, איך אפשר לחשב בכלל שרשאי העשיר להרבות והדל להמעיט, אחרי דתכלית הנתינה ממחצית השקל הוא כדי לידע מספר הנפשות, וכמה חצאי שקלים שיהיו ככה הם מספר הנפשות ואם ירבה העשיר והדל ימעיט הלא יצא מזה בלבול וערבוב במספר חצאי השקלים, וממילא גם במספר הנפשות.
וצ"ל בבאור הענין דאפשר הדבר בהשתתפות עשירים ועניים, למשל חמשה עשירים וחמשה עניים שצריכים בס"ה ליתן עשרת חצאי שקלים, ויסכימו ביניהם שהעשירים יתנו שמונה והעניים שני חצאי שקלים, ולפי"ז הלא ירבה העשיר וימעיט העני וגם יעלו החצאי שקלים כפי מספר הנפשות, כי בס"ה הלא נתנו העשרה, ודו"ק. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"ג) וכנו נחושת. תניא, ר׳ יהודה אומר, יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש, ת"ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת, לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר לאטעם הדבר דמדייק דהו"ל לכתוב ועשית כיור וכנו נחושת, ומדכתב שתי פעמים נחשת אצל כיור ואצל כנו, בא להורות דלא לכל ענינים הוקש הכן להכיור אלא רק לזה דשניהם של נחושת אבל לא דמותר לקדש ידים גם מהכן. ונראה דר' יהודה לטעמיה דס"ל בעלמא דברים ככתבן, כלומר שאין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, כמו בפסחים כ"א ב' לענין לגר אשר בשעריך תתננה יעו"ש, וגם הכא אחרי דפרט הכתוב לענין מה הוקש הכן להכיור לענין שנעשה מנחושת, ש"מ דרק לענין זה ולא לעוד ענין, והיינו לענין רחיצה, וכהאי גונא כתבנו לעיל בפ' תצוה בפסוק ועשית חושן משפט. .
(זבחים כ"ב א׳) ורחצו. מכאן אמרו (ברכות ט"ו א׳) נטילת ידים לתפלה לבר"ל משום דתפלה הוי כנגד קרבן, כמ"ש בברכות כ"ו ב'. ואמנם נראה דאין זה אלא אסמכתא בעלמא, וראיה לזה, שהרי בתפלה קיי"ל אם אין לו מים מנקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי כמבואר בסוגיא כאן, ואלו בקרבן צריך מים דוקא ואם אין לו מים אינו עובד ואם עבד עבודתו פסולה, כמבואר בזבחים י"ט ב'.
וע' ברמב"ם פ"ד ה"ג מתפלה כתב וז"ל, בכל התפלות צריך לרחוץ ידיו לבד, ובתפלת שחרית צריך לרחוץ גם רגליו, ותמה הראב"ד וכתב לא ידעתי רגליו מנ"ל, והמפרשים טרחו הרבה בישוב הדברים. ולי נראה פשוט, דתפס הרמב"ם בשיטתו של הרשב"א דמקור חיוב נטילת ידים לתפלה ילפינן מקרבן כמבואר לפנינו, וא"כ מכיון דכאן כתיב ורחצו את ידיהם ואת רגליהם א"כ גם בתפלה כן, וניחא מאוד מה שחילק בזה בין תפלת שחרית לשארי תפלות היום ע"פ מש"כ הוא בריש הלכות תפלה דמן התורה הוי חיוב התפלה רק פעם אחת ביום, ולכן באותה הפעם בתפלה ראשונה של יום שהיא תפלת שחרית צריך לרחוץ כמו שרחצו הכהנים קודם הקרבה, היינו הידים והרגלים, משא"כ שארי תפלות היום שאינן אלא מדרבנן והוי הקפידא רק אנקיותא בעלמא צריך לרחוץ רק הידים לבד מפני שהידים עסקניות הן, ודו"ק. –
והנה בברכות נ"ג ב' איתא, במתניתא תני, והתקדשתם והייתם קדושים, והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, ואינו מבואר טעם דרשה זו משמעותה ומקורה, ונראה קרוב לודאי שזו היא הברייתא השנייה בתנדב"א (ח"א פט"ו) על פסוק שלפנינו, רחיצת ידים מה"ת מנלן, מן משה ואהרן ובניו דכתיב בבואם וגו', ואצל ישראל מהו אומר והתקדשתם, מכאן היה ר"ג אוכל חוליו בטהרה, ע"כ, ור"ל כמו שנתקדשו משה אהרן ובניו נתקדשו ברחיצה כמו כן ישראל דכתיב בהו לשון קדושה יתקדשו ברחיצה.
ובתוס' חולין ב' ב' ד"ה טמא כתבו שאסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה, עכ"ל, וכתב על זה הגרי"ב בגליון וז"ל לא ידעתי מקום דרשה זו, ועיין בברכות נ"ג ב' דרשינן והתקדשתם למילתא אחריתא, עכ"ל, ולדעתי נראה ברור שכיונו התוס' לדרשה דתנדב"א שהבאנו. [תשובת הרשב"א סי׳ קצ"א]. ורחצו ממנו. ממנו ולא בתוכו לגשאם הכניס ידיו בתוך הכיור ושכשך אותם בהמים פסול. ועיין בתוס' חולין ק"ז א' בשם בה"ג דלענין נטילת ידים לאכילה מותר כהאי גונא, דדוקא בקדוש ידים גבי כיור פסול משום דיש מיעוט ממנו, אבל בנטילת ידים מותר אפילו בתוכן. והתוס' חולקין עליו משום דבעינן שיבאו המים מכח גברא ובכהאי גונא אין זה מכח גברא, ובדעת בה"ג כתבו דאולי ס"ל דבאמת לא בעינן שיבאו המים מכח גברא, דזה פלוגתא בין ר"י לרבנן ורבנן ס"ל דלא בעינן ופסקו בה"ג כרבנן, אע"פ דסוגיא דשמעתא כר"י, עכ"ד. ובאו"ח סי' קנ"ט ס"ז פסקו דבדיעבד יש לסמוך אבה"ג, ועיי"ש בט"ז ומג"א.
ולי נראה דס"ל לבה"ג דגם בכהאי גונא נקרא אתו מכח גברא, דמה לי אם מושך המים על ידיו או ידיו אל המים ומשכשכן, הלא עכ"פ באה הפעולה מכחו, ולא נקרא לא אתו מכח גברא אלא כשהמים נשפכים מאליהם בלא שום פעולה מצדו בשעת השפיכה, כגון ממרזב ומצינור וכדומה. ונראה ראיה לזה דבשכשך בתוך המים נקרא אתו מכח גברא, דהא גם בקדשים בעינן שיבאו מכח גברא, כדאיתא ספ"ק דידים, וא"כ אי ס"ד דבשכשך בתוך המים לא נקרא אתו מכח גברא, א"כ ל"ל כלל המעוט ממנו ולא בתוכו כדרשה שלפנינו תיפק ליה משום דלא אתו מכח גברא, אלא ודאי דבכהאי גונא נקרא אתו מכח גברא ע"פ הסברא שכתבנו, ולכן אצטריך המעוט ממנו ולא בתוכו.
וע' בב"י לאו"ח סי' ד' הביא מתשובת הרשב"א דגם הוא ס"ל כבה"ג, וז"ל הרשב"א, ומשכשך ידיו בתוך כלי בין בשחרית בין בשעת אכילה, ושפיר דמי, מדאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו, ש"מ בעלמא אפילו בתוכו שפיר דמי, עכ"ל. וכתב על זה הב"י, דהא דאמר בין בשחרית, ר"ל לק"ש ולתפלה, אבל להעביר רוח רעה לא מהני עד שיערה עליהם מים ג' פעמים, עכ"ל, וכ"פ בשו"ע שם. ולדעתי צ"ע, אם כן הוא כונת הרשב"א דלתפלה די בכך, לפי המבואר בדרשה הקודמת בשם הרשב"א גופיה דעיקר חיוב רחיצה לתפלה ילפינן מרחיצה דכיור משום דתפלה במקום קרבן, א"כ דין הוא שלתפלה לא מהני שכשוך בתוך המים כמו בקרבן בתוך הכיור כדילפינן כאן ממנו ולא בתוכו, אם לא דנימא דדמיון זה מרחיצה דתפלה לכיור אינו אלא רמז ואסמכתא בעלמא וכמש"כ לעיל ריש אות י"ד, וצ"ע. .
(זבחים כ"א א') ורחצו ממנו. ממנו למעוטי כלי חול לדר"ל אע"פ דבפסוק הסמוך מרבינן מן ירחצו דאם רחץ מכלי שרת ג"כ עלתה לו טבילה ולא בעינן דוקא מכיור, אבל כלי חול פסולה. .
(שם כ"ב א׳) את ידיהם ואת רגליהם. ת"ר, כיצד מצות קידוש נותן ידו הימנית ע"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע"ג רגלו השמאלית ומקדש להר"ל בבת אחת. ופירש"י דמדכתיב ירחצו בעינן שירחצם כאחד. ונראה דהוכרח לפרש דילפינן מדיוק יתור הלשון ירחצו משום דבעלמא אמרינן דהיכי דכתיב את ואת באו להקדים ולהאחיר, כמו בחגיגה י"ב ב' על הפסוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, דפריך את ואת ל"ל להקדים שמים לארץ, ר"ל שהשמים נבראו תחלה, וא"כ לולא הדיוק דירחצו הו"א כאן להקדים רחיצה דידים לרחיצה דרגלים. .
(שם י"ט ב׳) את ידיהם ואת רגליהם. תני, ביד עד הפרק וברגל עד הסובך לופרק היד הוא חבור היד עם הזרוע, וסובך הרגל הוא מקום ענפי המיתרים והם הקרסולים. ועיין באו"ח סי' ד' לענין נט"י לתפלה ולענין נט"י לאכילה בעינן שיעור זה, ויש שתי דעות בזה אם צריך לרחוץ עד הקנה של זרוע, וזהו מה שאחר השלמת היד נקרא של זרוע, או עד מקום חבור אצבעות לכף היד. וכתב בשו"ע דראוי לנהוג כדעה ראשונה, והט"ז מיקל בזה. ולי נראה לפי מש"כ לעיל אות י"ד בשם הרשב"א דענין נט"י דתפילה ילפינן מנט"י דכהנים להקרבה, דתפלה במקום קרבן אתא, וא"כ אחרי דבכהנים מפורש שצריך לרחוץ עד הפרק, והיינו עד אחר השלמת היד, א"כ גם לתפלה צריך שיעור זה, ומדלתפלה כן צ"ל דגם לאכילה השיעור כן, וראיה לזה, שהרי אמרו (חולין ק"ו ב') נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום וכתבו הפוסקים דשוב אין צריך לרחוץ ידיו בין לתפלה בין לאכילה, ש"מ דחד שיעורא לשלשתן, דאל"ה הול"ל ובלבד שנטל כשיעור נטילה לתפילה, ודו"ק.
ודע כי ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש בענין חיוב רחיצת כהנים להקרבה לא נזכר כלל השיעור רחיצה, וזה פלא, אחרי דזה הלכה מפורשת ונזכרה כ"פ בש"ס, בחולין ק"ו ב' ובערכין י"ט ב' ובירושלמי כאן, וצע"ג. .
(ירושלמי יבמות פי"ב ה"א) ירחצו. לרבות כלי שרת לזדהאי ירחצו מיותר הוא, דהא קאי על ענין רחיצה דלעיל, והיל"ל בבואם אל אהל מועד ולא ימותו, ובא לרבות שאם רחצו שלא מן הכיור רק משאר כלי שרת ג"כ עולה להם רחיצה. .
(זבחים כ"ב א׳) ולא ימותו. מלמד שהכהן שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים חייב מיתה בידי שמים לחוע"ע בסמוך פ' כ"א דגם עבודתו מחוללת. .
(סנהדרין פ"ג ב׳) או בגשתם. אמר רב אחא בר יעקב, הכל מודים בקידוש שני שכהן גדול מקדש ביוהכ"פ שלובש ואח"כ מקדש, מאי טעמא, דאמר קרא או בגשתם אל המזבח, מי שאינו מחוסר אלא גישה, יצא זה שמחוסר לבישה וגישה לטבסוגיא כאן פליגי רבנן ור' מאיר בענין הקידושין של כה"ג ביוהכ"פ שמקדש בין פשיטה ללבישה, היינו בין בגדי זהב לבגדי לבן שהוא משנה בין חמש עבודות היום, וצריך לכל חילוף בגדים טבילה אחת ושני קידושין כפי שיתבאר אי"ה ר"פ אחרי, וס"ל לרבנן דמקדש ידיו ורגליו ואח"כ פושט, ור"מ ס"ל דפושט ואח"כ מקדש, ועל זה אמר ראב"י דבקידוש שני והוא הקידוש שסמוך לעבודה מקדש כשהוא לבוש וכדמפרש משום דאל"ה הרי חסר לבישה וגישה אחר קידוש. .
(יומא ל"ב ב׳) או בגשתם. תניא, היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה לאורה טעון קידוש ידים ורגלים מכשהאיר היום ואע"פ שלא ישן. , דברי רבי, מאי טעמא, דכתיב בגשתם, והא כתיב נמי בבואם, ההוא דאינו חייב על כל גישה וגישה מאוגישה דשחרית גישה אחריתא היא שהרי יש כאן מערכה חדשה. ועיין באו"ח סי' ד' סי"ג אם נעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך לטול ידיו שחרית או לא, וביאר שם בב"י טעם הספק אם רוח רעה שורה רק מחמת שינה או מחמת לילה, ותמיהני שלא הביאו ראיה מדרשה שלפנינו דלילה אינו גורם, משום דאל"ה לא הוה ליה לרבי לומר משום גזירת הכתוב בגשתם תיפק ליה דרוח רעה שורה על ידיו, ולא יתכן שיהיה רשאי להקריב בעוד שרוח טומאה שוררת על ידיו, וגם דעת ראב"ש בגמרא דא"צ רחיצה [ולא קיי"ל כן], ואם היה הלילה גורמת רוח טומאה לא היה ס"ל כן. .
(זבחים י"ט ב׳) לשרת. קידוש ידים ורגלים מעומד, דכתיב לשרת, ושירות מעומד הוא מבכדכתיב בפ' עקב לעמוד לפני ה' לשרתו. .
(שם שם) להקטיר אשה. מה תלמוד לומר מגר"ל כיון דצריך לקדש בגשתו אל המזבח. א"כ למה נאמר תו להקטיר אשה לה', פשיטא דבעי קידוש דהא גישת מזבח היא. , מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה, אבל עבודה דלא מעכבא כפרה לא, קמ"ל מדכגון הקטרת אימורין דלא מעכבא אימא לא תבעי קידוש. .
(שם כ׳ א') חק עולם. הכהן שעבד בלא רחיצת ידים ורגלים עבודתו פסולה, מאי טעמא, כתיב הכא חק עולם וכתיב במחוסר בגדים (פ׳ תצוה, כ"ח מ"ג) חקת עולם, מה להלן עבודתו פסולה אף כאן עבודתו פסולה מהוהתם ילפינן מדכתיב והיתה להם כהונה לחקת עולם, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו כזרים וזר שעבד עבודתו פסולה. .
(זבחים י"ט ב׳) לו ולזרעו. ת"ר, כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד מובחמש עבודות של יוהכ"פ שמבואר בפ' אחרי ובמס' יומא ל"ב א' שהוא משנה מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך, וצריך לכל חילוף טבילה אחת ושני קידושין. ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה, אבל שחרית אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט עבודתן פסולה, מאי טעמא, דאמר קרא והיתה להם חק עולם לו ולזרעו, דבר המעכב בזרעו מעכב בו, דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו מזר"ל דבר המעכב בכהנים הדיוטים דהיינו קידוש שבשעת כניסה שנוהג בכל הכהנים מעכב באהרן דהא כתיב בהו חקה, אבל קידוש שבין בגד לבגד דלא שייך בכהנים הדיוטים דאין נוהג בהו חילוף בגדים וממילא אינו מעכב, לכן אינו מעכב גם בכהנים גדולים, ולשון דבר המעכב ושאינו מעכב לענ"ד אינו מכוון ממש, דכיון שאינו נוהג בהם לא שייך עכובא, ויותר היה נכון לגרוס דבר הנוהג בזרעו מעכב בו ודבר שאינו נוהג בזרעו אינו מעכב בו, ודו"ק. .
(שם שם) מר דרור. שאלו פפונאי לרב מתנה, רמז למרדכי מן התורה מניין, אמר להו, מר דרור וכתרגמינן מירא דכיא מחפירש"י מניין לגאולת מרדכי, דמתרגמינן מירא דכיא, וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים לאנשי כנה"ג, עכ"ל, והדברים צריכים באור, ונראה באור הענין ע"פ האגדה דמגילה י' ב' דדריש שם על הפסוק דישעיה נ"ה תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הנעצוץ זה המן וכו', יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר בשמים ראש ומתרגמינן מירא דכיא, ע"כ, ור"ל שהצדיקים מכונים בשם בשמים ע"ש הכתוב בשה"ש נרדי נתן ריחו, ומרדכי הוא ראש לצדיקי הדור ההוא, ואולי דריש מרי מלשון מר, שהיה ראש גם לסנהדרין כמבואר במגילה.
ולולא פירש"י היה נראה לפרש דכונת הגמרא מוסבת לענין אחר, והוא לפי המבואר בגמרא מגילה שם דעיקר שמו של מרדכי היה פתחיה, א"כ קשה למה שינה את שמו העברי בשם שאין לו מקור בעברית, והוא יותר נוטה לשמות האומות, כמו מרודך, ומפרש דגם שם מרדכי יש לו רמז בתורה, דהוא מלשון מר דרור בעברית. ועיקר הדבר ששינה שמו יש לזה טעמים וענינים שונים שאין כאן המקום לבאר, וע"ע לפנינו בפ' נצבים בפסוק ואנכי הסתר אסתיר. .
(חולין קל"ט ב׳) מר דרור חמש מאות וגו׳. ת"ר, שמן המשחה מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות מטדהכי אמר קרא מחציתו חמשים ומאתים וכולו חמש מאות, ומה דנקט השיעור במחציתו בא ללמד שלא יהיו שוקלין אותו ביחד אלא לחצאין כדי שיהיו שם שתי הכרעות, משום דבכל משקל אי אפשר שיהיה המשקל שוה בצמצום ממש וכששוקלין אותו לחצאין יש הכרע בשניהם, אבל אין הפירוש דמחציתו מוסב על שיעור קנמן בשם לגבי שיעור מר דרור, והיינו דקנמן בשם יהיה מחצה משיעור מר דרור שהוא חמש מאות, דא"כ מחציתו מיותר, דהול"ל וקנמן בשם חמשים ומאתים. , וקנה בשם חמשים ומאתים נמצאו כולם אלף ושבעה מאות וחמשים נופריך בגמרא וכי תנא מנינא קמ"ל, ומפרש תנא הא קשיא ליה, אימא קנה בשם כקנמן בשם מה קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים דהוי להו שני אלפים, ר"ל דהו"א דמחציתו קאי על שניהם על קנמן בשם ועל קנה בשם קמ"ל. ומפרש עוד ואימא ה"נ, א"כ נכתוב קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים. ועיין בירושלמי שקלים פ"ו ה"א דלא ס"ל כגמרא דידן בדרשה זו אלא דקנמן בשם וקנה בשם שניהם היו כל אחד שיעורם חמשים ומאתים ובס"ה היו הסממנים אלף ות"ק, אבל קיי"ל כבבלי. .
(כריתות ה׳ א׳) ושמן זית הין וכמה הין – י"ב לוגין, דכתיב (פ, תבא) שמן משחת קודש יהיה לדורותיכם, זה בגמטריא י"ב נארמז וסימן בעלמא הוא לדבר ידוע בקבלה, ומה דנ"מ בזה יתבאר אי"ה לפנינו בפ' פינחס בפסוק ונסכיהם חצי ההין. .
(מנחות פ"ט א׳) כל הנוגע בהם יקדש. מכאן שכלי שרת מקדשין נבר"ל שמכיון שבאו להכלי שרת דבר הראוי להם כגון דבר היבש לכלי יבש ודבר הלח לכלי הלח שוב אין נעשין חולין. ועיין לעיל בפ' תצוה בפסוק כל הנוגע במזבח יקדש. .
(זבחים פ"ז א׳) זה לי לדרתיכם. ת"ר, שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו בו, תחלתו י"ב לוגין וממנו נמשח משכן וכליו אהרן ובניו וכהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר זה לי לדרתיכם, זה בגמטריא י"ב לוגין נגאסמכתא וסימן הוא לדבר הידוע, ואינו מבואר מניין לו מלשון לדרתיכם דקיים גם לע"ל, ונראה דחסר כאן המשך דרשה זו, וצ"ל כמו שהוא במ"ר ויקרא פ' ב' כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, וכן שמן משחת קודש יהיה זה לי, עיי"ש שהביאו עוד כמה ענינים בלשון זו. וגם י"ל דמדייק משום ד"זה" משמע העשוי עתה וכתיב לדרותיכם. .
(כריתות ה׳ ב׳) לדרותיכם. תניא, משנגנז ארון נגנז גם שמן המשחה ׳ מנלן, ילפינן דורות דורות מצנצנת המן נדענין גניזת הארון מבואר בסוטה ט' א'. וטעם הגז"ש מצנצנת, דבצנצנת המן כתיב (פ' בשלח) והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרותיכם, וגם כאן כתיב יהיה זה לי לדרתיכם. מה צנצנת המן נגנז יחד עם הארון אף שמן המשחה נגנז, ודבר זה ידוע היה לחז"ל בקבלה ואסמכוה אקרא לסימן וזכרון כמש"כ כ"פ בחבורנו. .
(שם שם) על בשר אדם. ת"ר, הסך בשמן המשחה לבהמה ולכלים ולמתים ולעובדי כוכבים פטור, מאי טעמא, בהמה וכלים דכתיב על בשר אדם לא ייסך, מתים, כיון דמת – מת מקרי ולא אדם, עובד כוכבים – כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך נהפירש"י לא ייסך כתיב בשני יודי"ן, שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך, דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו ועובד כוכבים לאו בר מצוה הוא, עכ"ל, ויש להעיר במש"כ הוא עצמו בב"מ נ"ד ב' דלא אשכחן גורעין ומוסיפין באמצע התיבה, וצ"ל בכונתו דלא אשכחן ע"פ רוב, אבל בודאי יש מקומות שגורעין ומוסיפין גם באמצע התיבה. וראיה מכרחת לזה, שכן מצינו מפורש בבכורות מ"ד ב' בדרשה מרוח אשך שפירושו מראיו חשוכין, ומפרש בגמרא גורעין ח' מן מרוח ושדינן אאשך, ואל"ף מן אשך שדינן אמרוח וקרינן מראו חשך. ובסנהדרין ד' ב' הביאו תוס' מירושלמי מחלוקת חכמים אם גורעין ומוסיפין גם באמצע תיבה, ותימא שלא הביאו מסוגיא שלפנינו. .
(שם ו׳ ב׳) על בשר אדם. תנא רב חנניא, מניין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך נוומשמע ליה דכל אדם במשמע ואפילו כהן גדול. ונראה דאין האיסור כאן משום סיכת שמן המשחה, דהא באמת קיי"ל כר' יהודה בסוגיא כאן וע"ב) דמלכים וכהנים אינם בכלל איסור זה, משום דכתיב ואשר יתן ממנו על זר והני לאו זרים אצלו [עיין לפנינו בפסוק הבא], אלא כאן האיסור מפני שלקח השמן מעל ראשו והוי ליה נהנה מדבר קדושה, כי כשהוא על ראשו הוי ליה שמן קדושה שנעשתה בו מצוה, ולא שייך לומר דאחר המשיחה הוי ליה דבר שנעשה מצותו ושוב אין מועלין בו, יען משום דכל זמן שהוא לח על ראשו הוי בכלל משיחה דזו היא מצות משיחה, ושם איירי בסתם שמן המשחה שהוכן למצותו.
ורמב"ם פ"א ה"י מכלי המקדש חילק בין דין זה לדינא דר' יהודה שהסך לכהנים פטור, דכאן בסיכה והתם איירי בנתינה, יעו"ש, ואין דבריו מבוררין לי, דהא בדברי ר' יהודה איתא מפורש הלשון הסך משמן המשחה, וגם על הפסוק ואשר יתן מפרש הגמרא כמה יסוך, הרי דלא משמע להגמרא לחלק בין נתינה לסיכה, ולדעתי נראה ברור כמש"כ, דכאן איירי שסך מאותו השמן שעל ראשו והתם איירי בסתם שמן המשחה שעוד לא נעשית בו מצותו, ומדוייק הלשון שנטל משמן המשחה שעל ראשו, וכן מתבאר מהטעם שאמרו בגמרא כאן על דין זה שכל זמן שהשמן על ראשו נקרא נזר אלהיו על ראשו, יעו"ש, ודו"ק. .
(שם ז׳ א׳) ובמתכנתו. ת"ר, המפטם את השמן נזפיטום בארמית הוא רקיחה בעברית וכן הוא בתרגום ירושלמי על מעשה רוקח. כדי ללמד בו או למסרו לצבור פטור, דאתיא במתכנתו מן במתכנתה דקטורת וכתיב בקטורת (פ׳ ל"ז) לא תעשו לכם, לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור נחואמנם א"א לומר דנקיש גם קטורת לשמן המשחה, מה שמן כי מפטם לחציין פטור, כבדרשה הבאה, כך קטורת, ובאמת בקטורת חייבין גם בעשיה לחציין כמבואר לקמן בפסוק ל"ז, יען דבשניהם יש דרשות מיוחדות המורות פטור בזה וחיוב בזה, כפי שיבא להלן בפרשה. .
(כריתות ה' א׳) לא תעשו כמהו. אמר רבא, שמן שפטמו לחצאין פטור, דכתיב לא תעשו כמהו, כמהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי נטענין הפטימה לחציין הוא שהכינו וערכו בחצי משקל הסממנים ובחצי מדת השמן המבואר בתורה. וטעם הפטור הוא מפני שחצי שיעור אינו ראוי לתעודתו, ולא כמו קטורת שפטמו לחצאין דחייב משום דקטורת ראויה להקריב גם מחצה, כפי שיתבאר בסמוך פסוק ל"ז. .
(שם שם) קדש הוא. קדש הוא קדש יהיה – כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש סבתוך העזרה ומשל הקדש ובתוך כלי של קודש. וטעם דרשה זו נבאר לקמן בפסוק ל"ז אות נ"ה יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם ו׳ א׳) ואשר יתן. כמה יסוך ויהא חייב – כזית, מאי טעמא, ילפינן נתינה זו מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה שבכאן כזית סאובעלמא שיעור נתינה כזית דילפינן מפסוק ונתן לכהן את הקודש (פ' בחקתי) דכתיב גביה ואיש כי יאכל קודש וסתם אכילה בכזית. .
(שם ו׳ ב׳) ואשר יתן ממנו. [מלמד שאין חייבין אלא על שמן המשחה שעשה משה] סבבגמרא לא בא מפורש דין זה סמוך על פסוק זה, אך מרש"י ומרמב"ם פ"א ה"ה מכלהמ"ק נראה שהיתה לפניהם הגירסא בגמרא שנאמר ואשר יתן ממנו – מאותו של משה. .
(שם ה׳ א׳) על זר. תניא, הסך בשמן המשחה לכהנים ולמלכים פטור, מאי טעמא, דכתיב ואשר יתן ממנו על זר, בעינן שיהיה זר מתחלתו ועד סופו סגאיירי לאחר שנמשחו משיחת מצוה, והו"א דכיון שאין צריכים עוד למשיחה הוו כזרים, קמ"ל דזר נקרא שהוא זר מתחלתו ועד סופו, ועיין משכ"ל אות ל"ח. .
(שם ו׳ ב') ונכרת מעמיו. א"ר אלעזר א"ר הושעיא, כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאות ביניהם סדשאם עשה שניהם בשוגג בהעלם אחת חייב שני חטאות, והרבותא בזה דלא נילף מכרת שאין בה אלא אחת כבסמוך, אלא חייב בשני לאוין. , ומאי היא – מפטם וסך, דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו, וכרת אחת – דכתיב איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו סהובירושלמי שבת פ"ז ה"ב ובכ"מ איתא הלשון בענין זה כל מקום שאתה מוצא ב' לאוין וכרת אחת – לאוין מחלקין את הכרת. ויש לפרש הכונה, דלא נימא דאינו חייב כרת אלא אם עשה שניהם משום דעונש כרת מוסב על שניהם, אלא דחייב על כל אחת כיון דבלאוין הם מחולקים, ועיין בבבלי מכות י"ד ב'. .
(כריתות ג׳ א׳) קח לך. תניא, ר׳ יאשיה אומר קח לך משלך, ר' יונתן אומר משל צבור, ומה ת"ל קח לך כביכול משלך אני רוצה יותר משלהם סופירש"י לשון כביכול, לפי שקשה לומר שהקב"ה קץ בשל ישראל, לכן אמר כביכול, שפירושו על כרחינו אנו צריכין לומר כן, וכן כל כביכול שבש"ס, עכ"ל, ודעת ר' יאשיה צריך באור, דאיך ס"ד שכל מעשה הקטורת יהיו משל משה, והלא בר"פ תרומה כתוב מפורש שצוה ה' ליקח מישראל בשמים לקטורת. ולאולי י"ל דהצווי ליקח מישראל היה לדורות ועל אותו הפעם רצה הקב"ה משל משה, ובזה ניחא מה שלא מביא הפסוק קח לך דכתיב לעיל בשמן המשחה דהוא מוקדם לקח לך דהקטורת – יען דבר"פ תרומה איתא מפורש שצוה הקב"ה ליקח מישראל בשמים לשמן המשחה, וא"כ א"א לומר קח לך משלך. ואין לומר כמש"כ לענין קטורת דהציוי ליקח מישראל היה לדורות ובאותו הפעם רצה הקב"ה שיקח משה משלו, משום דשמן המשחה לא נעשה רק פעם אחת בימי משה והיה קיים לדורות כדאיתא בכריתות ה' ב' [וע"ל בפ' ל"א]. ושוב ראיתי שהעיר מזה בהגהות הרש"ש. .
(יומא ג׳ ב׳) קח לך סמים וגו'. א"ר יוחנן, אחר עשר סממנים נאמרו לו למשה בסיני, א"ר הונא, מאי קרא, קח לך סמים תרי, נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה, סמים אחרינא חמשה, הא עשרה, ולבונה זכה חד – הא חד סרי סזמה שאמר סמים תרי הוא משום דמעוט רבים שנים, כנודע, ומפרש בגמרא דאין לומר סמים בתראי תרי כסמים קדמאי, משום דא"כ נכתוב רחמנא סמים סמים בהדדי וסוף נכתוב שחלת וחלבנה, ע"כ. ולא ידעתי אם הוא מדרך הלשון לכתוב סמים סמים בהדדי, ואולי יש כאן חלוף המלות וצ"ל א"כ נכתוב רחמנא סמים נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה וסמים, ור"ל דלא הו"ל להפסיק בסמים בין נטף ושחלת וחלבנה ובין לבונה זכה, והשתא דמפסיק בא לאורויי דסמים בתרא כולל המספר שלפניו והיינו סמים הראשון תרי, נטף ושחלת וחלבנה תלתא הרי חמשה, ולפי"ז סמים בתראי חמשה, ודו"ק, [ועי' סנהדרין כ"א א']. .
(כריתות ו׳ ב׳) בד בבד. מאי בד בבד, אמר רבינא, שלא יניח משקל במשקל וישקול סחר"ל שישקול כל בשם ובשם כנגד משקל הברזל ולא ישקול זה כנגד זה, והיינו שישקול מר דרור ואח"כ ישקול קדה כנגד המשקל מר דרור, ובכהאי גונא אסור. .
(שם ה' א׳) קטורת. מהו לשון קטורת – דבר שמקטר ועולה סטשמתמר ועולה כמקל ולא שמפציל לכאן ולכאן. .
(כריתות ו׳ ב׳) והקטורת אשר תעשה. אמר רבא, קטורת שפטמה לחצאין חייב, דכתיב והקטורת אשר תעשה, כל שתעשה, והא אפשר דעביד ליה פרס בשחרית ופרס בין הערבים ער"ל כל שתעשה – כל הראוי להקרבה, וחצי שיעור ג"כ ראוי להקרבה, להיות פרס אחד לשחרית או לבין הערבים, כדמפרש, ושיעור חצי שיעור הוא קפ"ד מנים, דשיעור שלם הוא שס"ח מנים, כנודע. .
(שם ה׳ א׳) לא תעשו. אתם אין עושין אבל אחרים עושין לכם עאנראה טעם הדבר ע"פ המבואר בבבלי כריתות ה' ב' באיסור סיכת שמן המשחה על בשר אדם שאם סך על בשר עובד כוכבים פטור, משום דכיון דאינו בסך אינו בבל ייסך [עיין לעיל פ' ל"ב], וה"נ כיון דאינו במצות קטורת אינו באיסור לא תעשו כמתכנתה. ונ"מ בזה שאם עשאה עובד כוכבים מותר לישראל להריח בה. ונראה דהלשון אבל אחרים עושין לכם לאו דוקא הוא, דבודאי אין סברא שיהיה רשאי ישראל לצוות לעובד כוכבים לעשות קטורת כמתכנתה להריח בה, דיש בזה זלזול ובזיון קדשים, אלא הכונה שאם עשאה עובד כוכבים במקרה אין בה כל קדושה וממילא מותר ישראל להריח בה. .
(ירושלמי מגילה פ"א ה"א) לא תעשו לכם. לכם הוא דאסור, אבל למסרה לצבור פטור עבטעם הדבר משום דעיקר האיסור הוא תכלית הדבר שעושין בה להריח להנאתו והוי כמו חלול קדשים, משא"כ המוסרה לצבור הוא כבוד קדשים שמתכבד להוציא מעותיו לצרכי צבור בעבודת קודש. .
(כריתות ה׳ א׳) קודש תהיה. כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש עגהיינו בתוך העזרה ומשל הקדש ובתוך כלי קודש. והמפטם מן החולין או חוץ לעזרה או בכלי חולין פסולה. והנה בגמרא איתא הלשון קודש היא קודש תהיה כל מעשיה לא יהיו אלא בקודש, ולפנינו בפסוק זה ליתא הלשון קודש היא רק קודש תהיה, ורק אצל שמן המשחה לעיל בפסוק ל"ב איתא כלשון שמביא הגמרא. וברמב"ם פ"ב ה"ו מכלהמ"ק הביא זה לענין קטורת, ולכאורה צ"ע.
אבל האמת נראה דכונת הגמרא לשני הפסוקים, ומביא שתי הלשונות שבשניהם, דבשמן המשחה כתיב קודש הוא קודש יהיה ובקטורת כתיב קודש תהיה, ודריש בשניהם דין זה דכל מעשיה לא יהיו אלא בקודש, דדריש תהיה, יהיה, מלשון הויה, דכל הויתה לא יהיו אלא בקודש, וראיה דכוונה הגמרא גם לפסוק זה, שהרי מביא הלשון קודש תהיה ואצל שמן המשחה כתיב קודש יהיה.
וכל זה דלא ככסף משנה שם שכתב דטעם הגמרא בדרשה זו מדכתיב שתי פעמים קדש, ולדבריו צ"ע, איך מביא זה הרמב"ם לגבי קטורת אחרי דשתי פעמים כתיב בשמן המשחה ולא בקטורת, וכן צ"ע במש"כ המל"מ שם דט"ס בגמרא וצריך לגרוס הפסוק קודש הנאמר בקטורת ולא של שמן המשחה, וזה פלא, דמהיכי תיתא שלא לומר כן גם בשמן המשחה דגם ביה כתיב קודש יהיה, ומאי חזית למדרש יותר בקטורת מאשר בשמן המשחה, ולדעתי נראה כמש"כ. וכ"מ בירושלמי פ"ד ה"ג דשקלים, דטעם דרשה זו מלשון יהיה ותהיה, דאיתא שם קודש היא שתהא הוייתה בקודש. אך צ"ע שהשמיט הרמב"ם דין זה לגבי שמן המשחה בפ"א מכלי המקדש, ואולי סמך בזה על מש"כ בענין קטורת, וצ"ע. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך